לתפוש את ההזדמנות

הזדמנויות לא ממתינות, הן בתנועה מתמדת, אם לא תתפוש את הרגע בתודעה שלך הוא יעבור הלאה ממך.

הזדמנות זו אנרגיה, ואנרגיה לא עומדת במקום ומחכה דווקא לך, היא שם כי ככה זה בטבע, כמו הפרי שגדל על העץ, הוא שם, יתכן ומשהוא יבוא ויקטוף אותו ויהנה מטעמו ויתכן שיבשיל, ינשור מהעץ וייאסף אל האדמה, אנרגיה אינה הולכת לאיבוד, היא רק בתנועה והשתנות כל הזמן.

הפרשנות של הרגע- או מה שאני מכנה הזדמנות, היא של האדם הנוכח- מותר האדם מן הבהמה- בשכלו, שכלו זה יכול להיות מתעתע, האדם בונה לעצמו פרשנות ומייצר מתוקף כך מציאות אשלייתית, בטבע אין פרשנות, זה קורה באופן טבעי, בפשטות, עץ תפוחים שמביא את פירותיו לא מחליט פתאום שלא מתחשק לו לגדל תפוחים ובמקום זה אולי הוא יגדל משמשים, הוא עץ תפוחים , זו המציאות.

אצל בני האדם לטוב ולרע זה מורכב הרבה יותר ,האדם נותן משמעות למצבים על-פי מה שהוא יודע, מה שהוא למד, דפוסי ההתנהגות שפיתח עם השנים, האמונות שלו, כל מה שמגיע ועובר דרך המשפחה, הקהילה, התרבות, מתוך כל האלה הוא מתבונן-חווה ומפרש מצבים, סיטואציות, אינטראקציות, ועולה השאלה האם זה כל מה שיש? האם יש עוד? האם אפשר אחרת?

אלברט איינשטין אמר "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותם". יש לנו ציפייה שבעיה תיפתר כשאנו מנסים שוב ושוב לפתור אותה בדרכים שונות, אך מה שמניע אותנו זה אותו דבר, אותה מחשבה-הבנה-רגש, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו בלופ, מעגלים סגורים שחוזרים על עצמם, הבעיה לא נפתרת, רק מגיעים לאותה נקודה מכיוונים שונים, נכון שבדרך היו לנו מפגשים מלמדים ובכל זאת הגענו לאותה נקודה, אני מאמינה שהמרחב הוא אינסופי והרבה יותר גדול ממה שאנחנו יודעים וממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ,

יש בי אמונה כזו, והאמונה גורמת לי לפרוץ מסגרות ולחשוב אחרת, כדי שזה יקרה בהכרח חשוב ללכת עד ל"קצה" המודעות והמחשבה, להסכים להיות במרחב של אי ידיעה, במקום שבו כביכול אין כלום ויש הכול, מקום שלא יודעים, אין אחיזה, זה נשמע מפחיד, למעשה אחד הדברים הקשים ביותר לבני אדם זו אותה אי ודאות,
אני פוגשת אנשים רבים שרוצים מאוד לעשות שינוי בקריירה, בזוגיות, בתפקיד, ביחסים, ברור להם בתוך תוכם, יש להם מאין פינה של ידיעה שעד שלא יסגרו מעגל המקום החדש לא יפתח, ועדיין קשה להם מאוד לסגור מעגל וללכת למקום של "אין" המקום של אי הוודאות,

יש בתהליך הזה דבר נוסף משמעותי וזו פרידה, פרידה היא עוד נושא רגשי עמוק שנוגע באופן כזה או אחר בכולנו, ורבים האנשים שיעשו הכול רק כדי לא לגעת במקום הזה, כמו למשל להישאר במקום שהם יודעים שלא טוב להם, אך הפחד מהפרידה משתק, אני שואלת את עצמי על מה זה יושב, וחושבת על הפרידה הראשונה שאנו חווים כאן בחיים האלה, בזמן הלידה כשהתינוק יוצא לאוויר העולם,

חווית הפרידה הראשונית מההזנה הבטוחה שהייתה לו במשך חודשי הגדילה ברחם הוא אותו חיתוך חבל טבור, ברגע הזה מנתקים אותו ממקור החיים הראשוני, בד'כ עושים את זה בצורה אגרסיבית מידי שלא מתחשבת ברגישות של הרגע הזה, בלידות רגילות בוודאי(זיכרונותיי כדולה) , בלידות טבעיות מקפידים יותר על תאורה נכונה ועל הקצב, הזמן המתאים לעשות את החיתוך של חבל הטבור, ואחרי אותה פרידה ראשונית, אנחנו נפגשים במהלך החיים בפרידות וסיומים מסוגים שונים ואלה תמיד מזכירים לנו את הרגע ההוא, גם אם לא במודע, הגוף זוכר, המידע מקודד במערכת העצבית שלנו, ובכול פרידה יש נגיעה במקומות הרגישים האלה,

כדי לא לבוא במגע עם הכאב אנשים מפתחים מנגנוני התמודדות שונים עם פרידות, למשל: הכחשה, הימנעות, סגירה ללא איבוד, בריחה, חיתוך, ועוד..

כדי לייצר שינוי אנחנו צריכים לסגור משהו וללכת לקצה המודעות, למעשה יש לנו כאן התמודדות עם שני דברים מורכבים כל כך, פרידה ואי וודאות, ברמה הרגשית תחושתית חשוב לנו להיות בקשר, מודעים לחלקים האלה, ללמוד לקבל אותם, להקשיב להם, להביא אמפטיה וחמלה, ויחד עם זאת לפתח בהירות ופתיחות שיאפשרו למחשבה חדשה להגיע אלינו, חשוב ללמוד להחזיק את שני החלקים , גם וגם, לא זה או זה, להיות בנוכחות עם העולם הרגשי ועם עולם הרוח,
אני מצאתי דרך יצירתית ועוצמתית שמחברת ומניעה את הכוחות האלה, לחשוב מתוך התחושה המורגשת, (יוג'ין ג'נדלין, מפתח שיטת ההתמקדות-focusing וtae-thinking at the edge ) בתהליכי התמקדות מתקיים חיבור מעניין בציר המרכזי של רגש-תחושה-מחשבה, במרחב של הקשבה פעילה , נוכחות מקבלת, ואמפטיה, נפתח הציר הזה שמאפשר לייצר טרנספורמציה לאותם רגשות קשים ובמקביל מאפשר לידע מהמרחב האינסופי להיכנס פנימה,

הרגע בו אנו תופסים בתוך התמקדות את החיבור , זוהי הזדמנות, התהליך מאפשר להזדמנות להגיע ,להתהוות, ובזמן זה אנו יכולים לתפוש את הרגע , וכדי שההזדמנות תמשיך להתפתח ותיפתח אנו חייבים לתת לה מבנה, מבנה שיחזיק אותה כדי שהיא לא תיעלם, כדי שנוכל לקבל משהו ממשי שיאפשר לנו לנוע, לייצר תנועות קטנות פנימיות וחיצוניות,

לדוגמא: בתוך תהליך התמקדות, המתמקדת מבינה מה הסיבה שבגללה היא לא מצליחה לעשות את מה שהיא רוצה לעשות, השינוי הפנימי שהיא חווה, היא תחושה של רווחה, "ואוו כן…זה זה… יש שלווה במקום הזה עכשיו…". נוצרה תנועה פנימית שהביאה לשינוי בתחושה ובהרגשה, ההבנה שבאה בעקבות זאת, מלמדת אותה מה היא כן יכולה לעשות והמילה המשמעותית שעולה היא "תמצאי את הקצב הנכון" זאת אומרת, אוקיי הבנת , זה חשוב ,רק שלא תסתערי עכשיו על המטרה, משום שזה לא יהיה נכון עבורך, את צריכה להקשיב פנימה וללמוד את הקצב הנכון, ללכת צעד צעד ולבדוק כל פעם האם זה מתאים…הצינור המרכזי של רגש-תחושה-מחשבה, נפתח נוצרת תנועה פנימית שמביאה לשינוי בתחושה, מתקבלת תובנה שמאפשרת לייצר דרך פעולה במציאות.

בתוך תהליך משולב של התמקדות וtae אנחנו גם נותנים להזדמנות את ה"מבנה" לו היא זקוקה כדי להמשיך להתפתח ולהתקיים באופן ממשי בחיים, המבנה נותן את הצורה, מאפשר לנו לתפוש ולהבין בשכלנו את התופעה, הרעיון, המבנה מאפשר לנו להתקדם לעבר מימוש הרצון במציאות .
הצטרפו לקורסים : התמקדות, מרעיון למציאות, zohara@zoharashalev.com